|
|
|
|
|
|
|
לאשה
1976
ספרדיה מקצועית
מאת ליאורה בונה
סילביה דוראן, רקדנית דרום אפריקאית שלמדה בספרד את רזי המחול
המקומי והיתה לאחת מאמניות-הייצוג של מולדת הפלמנקו, קבעה את
מושבה בישראל.
ספק אם כל הבאים לחזות בהופעת היחיד של סילביה דוראן, באולם קטן
בתל-אביב, יודעים מי היא. ספק אם הם יודעים, שהרקדנית המצליחה
לרתק לבדה את צופיה במשך ערב שלם בערכה להם חיכרות עם הריקוד
הספרדי על כל סגנונותיו, היא אחת הרקדניות המהוללות ביותר בספרד.
לקהל הישראלי, הרגיל לאמנים בינלאומיים המגיעים ארצה בקול תרועה
של מסע פרסומת, או לאמנים ישראליים היוצאים לחפש את מזלם בעולם
הגדול, ודאי קשה יהיה להבין מה טעם ראתה רקדנית מפורסמת לבוא הנה
ולהתחיל ליציר יש מאין. הוא עזבה מאחוריה עבודה מכניסה באחד ממועדוני
הפלמנקו האכסקלוסיביים ביותר בספרד, ובלהקת ייצוג ספרדית שהופיעה בכל
רחבי העולם. הוא עזבה קהל מעריצים נלהב, פרסומת והזדמנות להבליט את
כשרונותיה לצדם של טובי הרקדנים הספרדיים. כל זאת, כדי להשתקע בארץ
ולהקים כאן דור חדש של רקדנים ספרדיים.
אכן, מוזרות ונפתלות הן דרכי הגורל: אותו גורל אשר גלגל את הנערה היהודיה
הקטנה מסטודיו לריקוד ביוהנסבורג - לספרד, וכעבור 12 שנה, לאחר שכבר הפכה
ספרדיה לכל דבר, הביאה אותה לישראל.
נולדתי ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, למשפחה יהודיה ממוצא ליטאי. מספרת סילביה
למדתי שם בלט קלאסי וקצת מחול ספרדי. יום אחד הגיעה להקה גדולה מספרד לסיבוב
הופעות. כדי לפרסם את הלהקה, הכריז האמרגן על תחרות לבחירת רקדנית מדרום אפריקה
שתצטרף אל הלהקה ותיסע עמה לשנת השתלמות בספרד. כל סטודיו שלח לתחרות את
תלמידותיו הטובות ביותר. בעל הלהקה ראה רקדניות מכל רחבי המדינה, ולבסוף בחר בי
מבין כ-250 מועמדות.
התחרות הזאת היתה בשבילי אתגר. אמרתי להורי שאני נכנסת לתחרות למען הספורט
שבעניין, מאחר שאינני מקצועית ואין לי סכויים לזכות. הם לא האמינו ארזכה והסכימו.
אולם כשמנהל הלהקה בחר בי, הם בשום אופן לא רצו לתת לי לנסוע. הייתי אז בת 17.
אולם לאט לאט הם נכנעו. הרקדנית הראשית של הלהקה התגוררה אצלנו חודש וחצי.
גם היא כמוני - בת יחידה. הורי הכירו מקרוב אותה ואת אנשי הלהקה, ראו איך הם חיים
נוכחו שהספרדים הם אנשים פורמליים ושמרנים, והבינו שהשד אינו נורא כל כך. אותה
רקדניתאמרה להם שאם אבוא לספרד אוכל לגור אצלה בבית, והיא תדאג לי. הורי נסוגו
בהדרגה, ולבסוף נכנעו. נסעתי לספרד במטרה לשהות שם שנה אחת - ונשארתי כמה
שנים טובות.
בחצי השנה הראשונה לשהותי במסגרת הלהקה , לא לקחתי חלק ממשי בהופעות. לא היה
מקום בשבילי. המנהל הרי לא לקח אותי משום שהיה צריך מישהו, אלא משום שהאמרגן
רצה לעשות טריק פרסומי. נתנו לי לעשות את מה שאף אחד מהרקדנים לא היה מוכן לעשות;
הייתי צריכה להיכנס לבמה עם כד, לשים אותו על השולחן - ולצאת. היום זה מצחיק אותי,אולם
אז הייתי בתוך חלום. הייתי כל כך מרוצה העובדת היותי בלהקה, שהייתי מוכנה לעשות כל דבר
הייתי יושבת האחורי הקלעים ומציצה. בלעתי בעיני כל צעד וכל תנועה, עד שאחרי שישה חודשים
ידעתי כבר היטב את כל ריקודי הלהקה. מה שלא ידעתי הוא, שהמנהל יודע שאני יודעת את
הריקודים. הוא אף פעם לא שם אלי לב.
שבוע לפני שהיינו צריכים לצאת להופעה בתאטרון שאנז -אליזה בפריס, הסתכסכה אחת הסולניות
עם המנהל. היא חשבה ששבוע לפני היציאה להופעה החשובה, היא יכולה להרשות לעצמה לעמוד
על שלה. כשסולן עוזב להקה הוא מעמיד אותה במצב קשה, משום שכל ההופעה בנויה סביב
הסולנים. במקרה כזה, או שצריך להחליף את כל הכוריאוגרפיה, או להתחיל ללמד סולן מחדש. היא
סמכה על זה והציבה למנהל אולטימטום. אולם הוא אמר לה שלום.
אני לא ידעתי דבר מכל המתרחש. אותו יום כשהגעתי לסטודיו אחר הצהריים, אמרו לי: לואיסיליו
קורא לך" נכנסתי אליו. הוא שאל "את יודעת את כל הריקודים של לאונה?" כשעניתי בחיוב אמר:
"טוב, אז תדגימי לנו את השלישייה. "
שני הרקדנים עמדו שם במצב הכן ושלושתנו הדגמנו את הקטע. אז הוא שלח אותי לתופרת של
הלהקה שתתאים למידותי את בגדי הריקוד.
פלמנקו אמיתי
בפאריז הופעיתי כבר כסולנית. הצלחתי שם ואחר כך כבר היה מובן מאליו שאני ממשיכה כסולנית
עדיין חששתי שאני בתקן של פקק, עד שתימצא סולנית אחרת. אולם הוא לא לקח אף אחת אחרת.
במשך שנה וחצי הייתי סולנית בלהקה. נדדתי אתה לאוסטאליה, ניו-זילנס ואצות מזרח הרחוק..
כשהיינו צריכים לנסוע לפיליפינים משרד הפנים של הפיליפינים דרשו ממנו חתימה נגד דרום אפריקה
כדי לקבל ויזה. אני סרבתי (ההורים שלי עדיין גרו שם) ובעקבות העניין הזה חל קרע ביני לבין מנהל
הלהקה. איני רוצה להיכנס לפרטים משום שהעניין נשכח כבר ואיני רוצה לעוררו מחדש. כבל אופן
ברגע של רתחה ועמידה על עקרונות עזבתי את הלהקה וחזרתי לספרד בלי לדעת מה אעשה אחר כך.
מה עושה רקדן המחפש עבודה? הולך לסטודיו משותף, שבו כמה להקות עושות חזרותיהן. כך עשתה
גם סילביה ."הלכתי לשםונפגשתי עם המורה שלימדה אותי לרקוד כשרק הגעתי לספרד. היא התפעלה
מדוע חזרתי מהסיור כל כך מוקדם. סיפרתי לה את כל הסיפור . היא הרגיעה אותי והבטיחה לדאוג לי.
באותו זמן חיפש אנטוניו, הרקדן הספרדי הגדול ביותר, שהיה ממש במעמד של אליל - רקדנית ללהקה
שלו. בעזרתה של אותה מורה נכנסתי ללהקתו. הוא חיבב אותי מאוד. גרתי אצל אחותו והייתי בת -בית
אצלם.
אחרי זמן מה החליט בן אחיו של אנטוניו, פאקו רואיס, שהיה הרקדן הראשון בלהקה, לפרוש ולהקים
להקה משלו. הוא שאל אותי אם אני מעוניינת להצטרף אליו כבת זוגו. הסכמתי, כמובן. במסגרת הלהקה
החדשה התחלתי לרקוד הרבה בספרד עצמה. עם פאקו רואיס הגעתי לבגרות אמנותית. השיטה והקפדנות
היו כמו של אנטוניו, אבל הלהקה היתה יותר קטנה - ואני הייתי הסולנית שלה. גיטריסט צועני, שהופיע
איתנו התחיל להשפיע עלי שאבוא להופיע ב"צ'יניטס" טבלאו הפלמנקו הכי אקסקלוסיבי בספרד. בקשתי
מפקו כמה חודשי חופשה, כדי לעשות פלמנקו אמיתי. הוא הסכים והתחלתי לעבוד שם.
בטבלאו אין להקה קבועה. כל אחד מופיע שם כסולן. לפלמנקו אין צורך לערוך חזרות מראש. ברגע שאת
יודעת את הקצב ואת החוקים, את יכולה לאלתר יחד עם גיטריסט טוב. גם בלי לעשות חזרות. מבחינה זו,
הפלמנקו דומה מאוד לג'אז. חודש אחרי שהופעתי שם פנה אלי בעל הבית וביקש שאהיה הכוכבת של הטאבלאו
ואופיע עם צוות קטן, שאותו ארכיב בעצמי. הרכבתי להקה שכללה אותי, שני רקדנים, שני גיטריסטים וזמר.את
הכוריאוגרפיה תכננתי בעצמי. אמרגנים שראו את ההופעות שלנו הזמינו אותנו וחתמו אתנו חוזים. בצורה זו
שולבתי בסיור הופעות של הזמרת ארטה קיט בכל רחבי אנגליה ודרום אפריקה אבל הבסיס שלי היה בטבלאו
"צ'ניטס"
באותו זמן בחרו אותי ואת פקו רואיס להשתתף בלהקה בת שמונה רקדנים שהוקמה מטעם משרד התיירות
הספרדי כלהקת -ייצוג לאומית. הלהקה היתה חלק ממשלחת ספרדית תרבותית גדולה יותר. כבל מקום
שאליו הגעתנו הקמנו ביתן נייד שכלל חנויות של מוצרים ספרדיים, תמונות ממוזיאון ה"פראדו" ותאטרון
קטן ואינטימי שבו הופענו בריקודים ספרדיים. בצורה זו סיירנו בכל העולם במשך ארבע שנים - ארבעה
חודשים במשך כל שנה.
טמפרמנט סוער
בחירתה של סילביה כאחת מנציגות הריקוד הספרדי בעולם, מעידה על הצלחתה הגדולה בספרד. זהו
הישג גדול במיוחד, בהתחשב בעובדה שהיא איננה ספרדיה. הריקוד הספרדי הוא ריקוד ספציפי מאוד
לאופי ולמנטליות הספרדית, וקשה מאוד לזרים לרדת לעומקו
נקלטתי שם אוב , קודם-כל מפני שאני נראית מאוד ספרדיה, היא אומרת. "אך חוץ מזה, אומרים
שגם התגובות וההתנהגות שלי הן כשל ספרדיה אמיתית. אך מה הפלא? הגעתי לשם ילדה והתבגרתי
בתוכם. נהפכתי לאחת מהם.
אלבומים מלאים עשרות בקורות נלהבות, אותן קצרה בכל מקום בו סיירה. עתונים כמו ה-"טיימס",
ה"איוונינג פוסט" ה"דיילי מייל" וכן עתונים גרמניים והולנדיים, משבחים את הטכניקה המושלמת שלה.
את הטמפרמנט הסוער שלה, ובעיקר את עצמת הביטוי של ריקודה. את אחת המחמאות הגדולות ביותר
חלקה לה הגיטריסט הצועני חוא מיה אל מרוטה. הוא אמר לה בפשטות, שהוא מאמין כי בעורקיה זורם
דם צועני.
אני אוהבת מאוד את ספרד, היא אומרת, כל חיי שם היו קשורים באמנות. כל הזמן חייתי בין רקדנים
ואמנים. האמנים בספרד שונים מהאמנים בכל מקום אחר בעולם. כדי להבין זאת, צריך לקחת בחשבון
את האופי הספרדי שהוא יותר שמרני, ביחוד בכל מה שקשור לנשים. כשרצינו לצאת לבלות אחרי
ההופעה, היינו שרים ורוקדים פלמנקו להנאתנו - עד אור הבוקר. כשניינו יוצאים בחבורה והגיטריסטים
שלנו היו רואים שמישהו שם לא בסדר, היו אומרים לבחורות - אל תלכו. הם שמרו עלינו כמו אחים
גדולים.
אם הכל היה כל-כך טוב ויפה, מדוע עזבה את ספרד?
היתה תקופה שרציתי רק לרקוד. אז חשבתי שהעתיד שלי הוא בספרד. אבל הג'וק היהודי הציק לי
כל הזמן. בספרד לא יכולתי להתערות בקהילה היהודית הקטנה, כי כל הזמן הייתי בנסיעות. אבל
בכל מקום שאליו הגעתי חיפשתי יהודים.
בגלל יהדותי, גם לא יכולתי לחשוב על נישואים שם. הייתי בארץ שהיא מאה אחוז קתולית.
המשפחה בספרד היא גורם מאוד חשוב, ממש כמו ביהדות. אולי הייתי יכולה להסתדר עם הבעל,
אבל ברגע שהייתי יולדת ילדים - זאת היתה בעיה. לא הייתי מוכנה לקחת את הסיכון. היה לי בחור
המנדס, אבל הוא ראה זאת כמובן מאליו שאני מתחתנת בכנסיה קתולית, ושהילדים יהיו קתולים. "אבל
את יכולה להשאר יהודיה" אמר לי
בשבוע שלפני מלחמת יום הכיפורים, ערכתי חזרות קשות מאוד לקראת כמה רסיטלים. אל היה לי זמן
להסתכל בטלוויזיה או לקריא עתונים. ב -6 לאוקטובר נערכה ההופעה הראשונה, באחד האולמות
החשובים. היינו עסוקים, ששכחתי שזה יום כיפור. הכתב שהגיע מהוריי מדרום אפריקה, הזכיר לי
זאת. אמרתי: אוי ואבוי, דווקא ביום ההופעה אני צריכה לצום. אבל צמתי ורקדתי בכל זאת.
למחרת ההופעה, בשבע בבוקר, הביאו לי את העתון כדי שאראה את הבקורות הראשונות, שהיו
נלהבות מאוד. קראתי אותן ונמלאתי שמחה. מבלי משים הפכתי את הדף לעמוד הראשון, ואז
נפלו עיני על הכותרת הראשית - מלחמה בישראל. זה היה שוק כזה, שקשה לתארו. הם לא
הבינו ושאלו: מה קרה לך? אני: תראו, יש שם מלחמה..... - אז מה איכפת לך? הם התפלאו
עוד יותר. אני: אבל זאת הארץ שלי. והם: עזבי שטויות, מה פתאום הארץ שלך? אפילו לא היית
שם אף פעם. אני: אבל אתם לא מבינים. מישהו אמר: תראי, אני קתולי, מחר פורצת מלחמה
באיטליה - אז את חושבת שזה יהיה איכפת לי? שיהרגו אחד את השני. מה לך ולישראלים?
לך תסביר לספרדים מה זה יהודי. הרגשתי נורא. לא היה לי עם מי לדבר. כולם מסביבי ניסו
לשכנע אותי שאני עושה עסק משום דבר, וזה הרס אותי. פתאום הרגשתי צורך דחוף להיות
בין אנשים שמבינים. רציתי להזדהות עם ישראל. ארזתי כמה דברים וטסתי ארצה.
כשהגעתי הנה, אף אחד לא שאל למה באתי. זה היה מובן מאליו. כולם יהודים, לא צריך להסביר.
זה היה נהדר. התהדבתי להופיע בפני חיילים. הייתי החזית, תחת הפגזות, בבתי חולים. זאת היתה
התקופה החשובה ביותר בחיי. ידידי בספרד התייחסו את זה כאת שגעון חולף, אחרי חמישה
חודשים הייתי צריכה לחזור, והרגשתי שאני רוצה להשאר פה. החלטתי לחזור לספרד לעשות
חשבון נפש ולראות כיצד ארגיש.
חזרתי לשם. הכל היה יפה, הכל היה טוב, אבל התגעגעתי לישראל. הבנתי שחשוב לי למצוא את
עצמי בישראל. לא ברחתי משום דבר. אי אפשר לומר שהיה לי רע שם. להיפך, הם אמרו לי
כשיעבור לך השיגעון של ישראל - חזרי אלינו. אבל פה יש לי הרגשה של קביעות. אני רואה
את עתידי פה. שם חייתי את ההווה, את הרגע.
יש לי בארץ משפחה נפלאה, וזה דבר חשוב. אני לא מרגישה לבד. מבחינה חברתית, קשה לומר
שמצאתי פה חברה של ממש, אבל אני כל כך עסוקה עד שאינני מרגישה בחסרונה. אני לא אומרת
לרגע שאיני רוצה להינשא, אבל יש לי כל כך הרבה דברים אחרים לעשות, שאין לי פנאי לחשוב.
סילביה הביאה עמה ארצה אוסף של רהיטים עתיקים, בובות ופסלים מכל העולם, אותם אספה
בשקדנות במשך סיוריה הרבים, וגם מבחר של תלבושות במה
הדוד שלי הוא רכז התרבות של עמק הירדן, מייד עם הגיעי הוא סידר לי הופעות בקיבוצים. נכנסתי
לתנועה הקיבוצית. ועכשיו אני מופיעה שם הרבה. זה קחל טוב מאוד. אחר כך סידר לי
ב"צוותא" הופעה לעיתונות. הביקורות היו טובות מאוד. עכשיו אני קשורה עם מפעל "אמנות לעם" וגם
אמרגנים פרטיים פנו אלי. הופעתי ב"צוותא" , ב"בת דור" וב"בית לסין" בערב יחיד. אני מופיעה, לצערי
לצלילי טייפ. זה אמנם גורע מהאותנטיות של הפלמנקו, אבל אני חייבת להסתפק בכך
החלום שלה, שעל הגשמתו החלה כבר לעבוד במרץ, הוא לחנך בארץ דור של רקדני פלמנקו. היא
מאמינה שיש פה חומר לכך וצריך רק לעבד אותו.
אנשים מתפלאים, איך אני יכולה להופיע לבד. יכולתי להופיע ב"היכל התרבות" עם להקת נגנים מקומיים.
לו רק רציתי. אבל אני לא באתי הנה להופיע אלא להישאר. צריך לבנות משהו יסודי, מההתחלה. אני
רוצה לפתוח סטודיו. קבלתי כבר את הסכמתו של משרד הקליטה, אבל אני מחכה כבר ארבעה חודשים
שהקבלן יגיש לי תוכניות. פה צריך סבלנות. תלמידים כבר יש לי. כעשרים צעירים מחכים שאפתח את
הסטודיו, אבל בינתיים אין לי היכן. מחכים לקבלן |
   
   
 
|
|
|
Join our newsletter and get the news directly to your email
|
|
|
