פסטיבל חרז 2010
CON NOMBRE PROPIO  -  VIVENCIAS

ראיונות עם ההיסטוריה

לא תמיד ההיסטוריה נמצאת בספרים.  לפעמים, עוד חי
בתוך הזכרון של אילו שעושים אותה - וכשעוד הם בחיים,
הם אילו שחייבים לספר:

"חמישה אמנים של הפלמנקו ותיקים מתחלקים עם הקהל של
פסטיבל חרז את "חוויות החיים" שאותן חיו.  הם עושים זאת
ב"חי", ובמידה וההשראה מופיע אולי יציינו את המילים עם
רישום חי של אותה אומנות שכבר דף שכתוב בהיסטוריה.
                                                                                      
MATILDE CORAL
נותנת את העדות הראשונה.  הרקדנית הותיקה
"סנדקית" של פסטיבל זה, היא דוגמה של משהיא
קוראת בגאווה "הסקולה הסביליאנית של המחול
האנדלוסי" וזו הנקודה שעליו מבוסס ההיסטוריה שלה; שמאז
נולדה בשנת  1935 "נלחמת עם אמביציה להיות משהו בחיים.  היא
הייתה עם פסטורה אימפריו "מתי שהייתי אשה צעירה בגיל 21, ורקדתי
בטבלאו שלה "אל דואנדה" במדריד.  כה גדול היה השלמות שראתה באשה
הזאת (פסטורה) שעד היום חושבת שזה "ראוי לשמירה כל דבר שהיא
עשתה".  ככה אמנית זאת (מטילדה) שהקימה עם פרוקו ורפאל אל נגרו הטריו
האגדי "לוס בולקוס", החליטה לשמור וללמד בבית ספרה "האיחות המיוחדת של
החומרים האנדלוסים, כה מסומן כמו המלחמת שוורים או הציור של סביליה".
המיסטורין בה איתה והיא מאמינה שסגנון זה של ריקוד נולד וניזון מהעיר עצמה,
שנותן לריקוד אווירה פלאסטי, נקי מאוד, אציל מאוד, טרי מאוד, חופשי מאוד.
זהו צורה לרקוד שמסמן את ההבגל עם הרוחות העכשיוויות.

VICTORIA  EUGENIA

ומשזאת מטילדה לריקוד של סביליה, זאת ויקטוריה אוחניה למחול הספרדי. 
המורה הותיקה ממדריד שלמדה ממשפחת פריסט, שהייתה תלמידה של
אלברטו לורקה ושהתפתחה כמקצועית בלהקתו של אנטוניו, היתה חלק
אינטגרלי וחשוב ביותר בהיסטוריה של הבלט הלאומי הספרדי.  היא הייתה
המורה של הלהקה משנת 1980.  ובין השנים 1993 עד 1998 הייתה , ביחד
עם ננה לורקה ואורורה פונס מנהלת אמנותית , ועם הכוריאוגרפיות שלה
SOLO  ;  DANZA 9 ;  LA ORACION DEL TORERO
בכל הקררה הארוכה שלה המטרה של בטי, כפי שהיא מוכרת ע"י הקולגים שלה,
היתה "להביא את הטכניקה של הבלט למחול הספרדי.  היא מודה שהיא היתה צריכה
לקחת שיעורי בלט בסתר כי בתקופה שלה הבינו שהבלט מקלקלת את המחול הספרדי.
ותמיד היא רוצה להעביר את הרוח הזה, יותר בכיתות הלימוד משעל הבמה. 
"לבמה חיים קצרים מאוד אבל ללמד לא נגמרת אף פעם ורואים את התלמידים שהם גודלים
ובגלל הפילוסופיה הזאת ביום המחול 2007 אנשי המקצוע עשו לה מחווה.

SILVIA DURAN

אם יש אהבה לפלמנקו ובתי ספר בארץ מחוץ לגבולותנו כמו ישראל, חייבים את זה לסילביה דוראן. 
נולדה בדרום אפריקה, התחילה את הקררה שלה כפסנתרנית, אבל מוקדם הרגישה את הקריאה של\
המחול.  בארצה קיבלה את היסודות, אבל אהבתה לפלמנקו והספרדי הביאה אותה למדריד.  שם בשנות
ה-60, היא התפתחה והצליחה להכלל ללהקות כמו אילו של אנטוניו, לואיסיליו, אל קמבוריו, כרמן מורה
שהיא לקהח חלק בסיורים שלהם בעולם.  חוץ מזה הייתה כאטרקציה ב"קפה דה צ'יניטס" והקימה את
להקתה שלה עם אמנים כמו אנריקה סוטו, מנזניטה, ופלאו.  שנתיים אחר כך היא נסעה למלחמת יום
כיפור וב-1973 עלתה לישראל.  שם היא הפכה לשגרירת התרבות הספרדית. ובגלל זה יש לה את הכרות
המוסדות.  בעצם בית ספרה, עם תוכנית לימודים מאושר ע"י אנטוניו, הוא מוכר ע"י משרד התרבות של
ישראל, שגרירות ספרד בישראל ומכון סרוונטס.  כך לא מתפלאים אם בין אלפי התלמידים של הפסטיבל
מופיע כמה ישראלים.